הדו שיח הזה חייב להימשך

מתוך הארץ, 4.12.1986. מאת רפי קינן

באלדי אולייר (גיטרה פלאמנקו) ואהרלה קמינסקי (תופים וכלי הקשה) - פסטיוול הגיטרה, בית לסין.

אינני יודע אם הזיווג של גיטריסט פלמנקו ומתופף ג'ז כבר נוסה אי פעם לפני מפגשם אמש של באלדי אולייר וארלה קמינסקי, אבל לאור התוצאה המעניינת והמהנה מתבקש המשך לנסיון הזה, שנועד למכתחילה להיות חד פעמי.

הצעירים, שגדשו אמש את בית לסין, רובם מורים ותלמידי גיטרה קידמו את אולייר, שפתח את הערב בגפו, בתשואות סוערות. לאחר פתיחה מהוססת קמעה (אולי בגלל האקו שאיש הקול הוסיף משום מה להגברה ושמחאתה הקולנית של אשת חיל ביטלה אותו) שר אולייר לעצמו והפגין וירטואוזיות ומוסיקליות, ושליטה בסוגי הפלמנקו למיניהם - עם תוספות משלו. בטוב טעם. יש בנגינתו של אולייר את השילוב של עוצמה ואיפוק שהוא הבסיס הרגשי לנגינת פלמנקו.

ושוב לא פחות: לאולייר חוש הומור נפלא, בקטעי הקישור ובנקינה שקיבל חיזוק משלים כשהצטרף אליו, כעבור שישה קטעים, אהרל'ה קמינסקי. ישוב מאחורי סוללה של תופים ועשרות כלי הקשה ליווה איש הג'ז, שזה לו מפגשו הראשון עם הפלמנקו - את הגיטרה ברגישות רבה, באוזן קרויה, מוסיף צבעים, משתלב בקצב ומנגן יחד עם אולייר. אבל שיתוף הפעולה המוצלח ביותר היה בקטעים שבהם ניגן קמינסקי על התופים עם תוספת של כלי הקשה - כמו בקטע ה"בולריה" וביחוד כאשר נוצר דו-שיח אמיתי בין שני הכלים בקטע "אנדונה" - לחן יפיפה של אולייר. נראה לי שזה הכיוון שהשניים צריכים לשאוף אליו. מהנה ביותר גם היה סולו התופים בקצב ה"בולריה" של קמינסקי.

התשואות הרמות של הקהל שרצה עוד ועוד הדרנים הן איתות חד משמעי שהדו שיח הזה חייב להימשך.

ארלה קמינסקי

מידע נוסף:


 

בניית אתרים עם מערכת ניהול תוכן